<h1>השלמה — ב"ב</h1>
<h2>דף יח.</h2>
[ב"ב ק"ז ע"ב] הא דאמר ר' יוחנן לוקח ונוטל כחוש פי' משלימים ביניהם בדמים הכחוש והשמן ואם קב השמן שוה שני קבין בכחוש לוקח נוטל כחוש אע"פ שאדם רוצה בקב שמן משני קבין בכחוש והא אנן משמנין פי' ביניהם תנן, כלומר משוים ביניהם השמן והכחוש ושניהם חולקין בשמן וכחוש. ושני ליה ההשואה היא בדמים כמו שפרשתי ולעולם לוקח נוטל כחוש ומוכר נוטל שמן.
<h2>דף מז:</h2>
[ב"ב קכ"ז ע"א] דרש רבא שתי נשים שילדו שני זכרים במחבוא הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה הבכור ולא ספק ודוקא בבכור אבל בפשוט אפילו לא הוכרו כותבין הרשאה זה לזה. והרב אבן מג"ש ז"ל כתב דבכור ופשוט כהדדי נינהו דהיכא דלא הוכרו אפילו בפשוט אין כותבין הרשאה זה לזה ולא מיחוור כלל.
<h2>דף מח.</h2>
תנן התם במסכת בכורות פרק יש בכור לנחלה [מ"ח ע"א] (אחת בכרה ואחת לא בכרה) [ומי שלא בכרה אשתו] וילדה שני זכרים נותן שני סלעים לכהן מת אחד מהם בתוך שלשים יום האב פטור [מת האב] והבנים קיימין ר' מאיר אומר אם נתנו עד שלא חלקו נתנו ואם לא פטורים ר' יהודה אומר נתחייבו הנכסים. גמרא דמית האב אימת אילימא לאחר שלשים בהא לימא ר' [מאיר] כי חלקו פטורים והא משתעבדי להו נכסי אלא דמית בתוך שלשים מאי שנא כי חלקו דאזיל לגבי האי ומדחי ליה ואזיל לגבי האי ומדחי ליה כי [לא] חלקו נמי. אמר ר' ירמיה זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת ולקחו שדה בשותפות בעל חוב גובה מהן דאמר ליה אי בדידך מסיקנא מנתא דידך שקילנא אי בחברך מסיקנא מנתא דחברך שקילנא. אמר רבא מכדי נכסוהי דבר אינש אינון ערבין ביה מי איכא מידי דלדידיה לא מצי תבע ולערב מצי תבע והא תנן המלוה את חברו על ידי ערב לא יפרע מן הערב תחלה. אלא אמר רבא לעולם אחר שלשים ובדאיכא נכסי טובא הכי נמי דשקיל הכא במאי עסקינן דליכא אלא חמש סלעים. ודכולי עלמא מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ודכולי עלמא חמש ולא חצי חמש והכא בדרב אסי ורב פפא קא מיפלגי דאמר רב אסי האחים שחלקו מחצה יורשים ומחצה לקוחות וכדרב פפא דאמר מלוה על פה גובה מן היורשים ואינו גובה מן הלקוחות. הכי הוא מסקנא דשמעתא התם. ולענין ההלכה היכי דמית בתוך שלשים יום בין חלקו בין לא חלקו פטורים כדרבא מי איכא מידי דלדידיה לא מצי תבע וכו'. היכא דמית (בתוך) [לאחר] שלשים יום ואיכא נכסי טובא אשתעבדו נכסי וחייבין מתפיסת הבית בין חלקו בין לא חלקו. והיכא דליכא אלא חמש סלעים כיון דקיימא לן כרב פפא דאמר מלוה על פה גובה מן היורשים הלכה כר' יהודה דאמר נתחייבו כל הנכסים. והרב ר' משה ז"ל [בפי"א מה' בכורים ה"כ] כתב דבתוך שלשים נמי בין חלקו בין לא חלקו חייבים. משמע שפסק כר' ירמיה ואין נראים דבריו בזה דהא מסקנא דשמעתא כרבא דהו בתרא. ומאי דאמרינן הכא דכולי עלמא מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ושמעינן ליה לר' יהודה בהאי פרקא [בכורות מ"ט ע"ב] ובפרק קמא דקדושין גבי הוא לפדות [כ"ט ע"ב] דאית ליה לר' יהודה מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, (אלא) הכי קאמר מההיא אין מיהא לא.
דינא דערב הכי הוא המלוה את חברו ע"י ערב לא יפרע מן הערב תחלה, (ומי איכא מידי דמלוה לא מצי טריף) ומנכסיה מצי טריף עד שישבע שאין לו נכסים. אבל אם אמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה הרי זה [גובה מן הערב בד"א כשאין ללוה נכסים ידועים אבל אם יש ללוה נכסים ידועים הרי זה] יפרע מן הלוה ולא מן הערב, וקבלן שאמר תן לו ואני ערב נותן אע"פ שיש לו נכסים ידועים ללוה יפרע מן הערב קבלן תחלה אם רצה המלוה ואם נשא הקבלן ונתן ביד אין למלוה על הלוה כלום.
<h2>דף מח:</h2>
ירושלמי בפרק הכותב גבי ינתנו לכושל שבהם מאי כושל ר' יוסי בר' חנינא אומר לכושל בראיותיו מלוה בעדים ומלוה בשטר ינתנו למלוה בעדים [ר' יוחנן] אמר לכושל בגופו. ומסתברא דהא דאמר יתנו למלוה בעדים דוקא בדאיכא משעבדי שיוכל לגבות מהם מלוה בשטר אבל אי ליכא משעבדי ולא מידי אחרינא מלוה בשטר קודמת. והשתא דקיימא לן שעבודא דאורייתא לפסק הרב אלפסי ז"ל הוה אידי ואידי דאורייתא ומלוה בשטר בסתם הקודם לזמן קודם לטרוף. וכי תימא למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא ומלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא היאך נזקין גובים מהיורשים והא ליכא נעילת דלת לפני נזקין אלמה תניא החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו פטור ולא עוד אלא שאם מת השור יורשי בעל הבור משלמין דמי שור לבעליו וכי תימא הא מוקמינן לה בשעמד בדין וכי עמד בדין מאי הוי מי עדיף עמד בדין (המלוה) [ממלוה] בשטר דמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא אפילו מלוה בשטר אינו גובה מן היורשים ומן הלקוחות אלא משום נעילת דלת ולגבי נזקין ליכא נעילת דלת. איכא למימר כיון דעמד בדין כבר החליטו בית דין נכסי המזיק לניזק ולפיכך גובה מן היורשים אפילו למאן דאמר שעבודא [לאו] דאורייתא ועוד יש לומר דבכל נזקים דשכיחי ואית בהו חסרון כיס כיון דגובין אותה בבבל דשליחותייהו קא עבדינן כבנעילת דלת הוא כדי שלא ירבה מזיקין בישראל דמשום האי טעמא הוא (דעבדינן שליחותייהו) [ד]קא עבדינן דשליחותייהו דכנעילת דלת הוא כדי שלא ירבה מזיקין בישראל. תדע דהכי הוא דהא אמר ר' חנינא בשמעתא קמייתא דסנהדרין [ב' ע"ב] דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ומאי טעמא בנזקין לא בעינן דרישה וחקירה חדא דהא אמרינן שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות אלמא דהודאות והלואות הן. ועוד דגרסינן בפרק אחד דיני ממונות [שם ל"ב ע"ב] רבא אמר לא קשיא כאן בדיני קנסות כאן בהודאות והלואות אלמא בדיני קנסות הוא דבעינן דרישה וחקירה אבל בממונא לא בעינן דרישה וחקירה ואפילו בגזלות וחבלות בהנהו דעבדינן שליחותייהו. והא דקאמר כאן בהודאות והלואות ולא אמר כאן בגזלות וחבלות מילתא פסיקא נקט דבכל הודאות והלואות לא בעינן דרישה וחקירה כגון הנהו דשכיחי ואית בהו חסרון כיס ואיכא מינייהו דלא בעינן דרישה וחקירה כגון הנהו דלא שכיחי ולית בהו חסרון כיס. הרב אלפסי ז"ל כתב דבהוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו הוה ליה כמלוה על פה ואם טען פרעתי נאמן. ופר"ש ז"ל דמצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי.
הרב אלפסי ז"ל נראה שפסק שעבודא דאורייתא. והא דאמר רב פפא מלוה על פה גובה מן היורשים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. הכי קאמר אע"ג דגבי לקוחות לא מוקמינן לה אדינא דאורייתא אבל גבי יורשין אוקמיה אדינא דאורייתא. והרב ראב"ד ז"ל פירש שדעת הרב אלפסי ז"ל דשעבודא לאו דאורייתא ומפני נעילת דלת עשאוה כשל תורה. ומנא לן דשעבודא דאורייתא מדין ערב כשם שזה על אמונתו הלוהו כך זה על קרקעותיו הלוהו ומאן דאמר לאו דאורייתא לא דמי לערב דהתם פריש הכא לא פריש אבל אי פריש ואמר כל נכסי אחראין וערבאין לך הוה ליה כערב ומאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא אי איכא מלוה בשטר בסתם ומלוה בשטר בדפריש שכתב לו כל נכסי אחראין לך אע"ג דמלוה בשטר [סתם] קדים זמניה מלוה בשטר [דפריש] המאוחר קודם לגבות מאי טעמא האי דאורייתא, והאי דרבנן ודאורייתא קדים אע"פ שהוא מאוחר.
<h2>דף מט.</h2>
איתמר הפודה את בנו בתוך שלשים יום רב אמר בנו פדוי ושמואל אמר אין בנו פדוי. אי (נמי) [אמר] מעכשיו דברי הכל אין בנו פדוי כי פליגי בלאחר שלשים. והיכא דאיתנהו להנהו זוזי בעינייהו לאחר שלשים דברי הכל בנו פדוי כי פליגי דליתנהו להנהו זוזי בעינייהו. ואסיקנא דקיימא לן הלכתא כרב באיסורי בהא הלכתא כשמואל.
<h2>דף נא:</h2>
[ב"ב קכ"ה ע"ב] אמר רב פפא הלכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות. פי' אפילו מלוה בשטר של ישראל ואע"ג דסבירא ליה לרב פפא שעבודא דאורייתא כמו שכתב הרב אלפסי ז"ל בפרק גט פשוט אפילו הכי מלוה ראויה היא. ואע"ג דגרסינן בפרק גט פשוט ומי אמר רבא שעבודא לאו דאורייתא והאמר רבא גבי קרקע יש לו אלמא הא בהא תליא, איכא למימר כיון דסבירא ליה שעבודא לאו דאורייתא בודאי סבירא ליה דמלוה ראויה היא מיהו מאן דסבירא ליה נמי שעבודא דאורייתא אפשר דסבירא ליה נמי מלוה ראויה היא בין לגבי בכור בין לגבי בעל בין לגבי כתובה. ואע"פ שכתב הרב אבן מג"ש ז"ל דמלוה לגבי כתובת אשה ולגבי בעל (מחלוקת) [מוחזקת] היא והביא ראיה (בדבריו דבמה) [לדבריו ואין להשיב רק במה] שהשיב הוא עצמו עליהם. וגם הרב כתב דלא עבדינן בה עובדא. ומאי דאמרינן דכתובת אשה אינה גובה מן הראוי לא אמרו אלא במנה ומאתים אבל מה שהביאה לבעלה כבעל היא וגובה מן הראוי.
<h2>דף נב.</h2>
כתב הרב אלפסי ז"ל גרסינן במסכת בכורות הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב וכו' עד ולא היבם [בכור] קרייה רחמנא אמר אביי לא שנו אלא בשבח ששבחו נכסים בין מיתה ליבום אבל בין יבום לחלוקה שקיל יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם רבא אמר אפילו בין יבום לחלוקה נמי לא שקיל מאי טעמא כבכור מה בכור אין לו קודם חלוקה אף האי נמי אין לו קודם חלוקה. וליתא להא דרבא דהא איפסיקא הלכתא בהדיא דיש לו לבכור קודם חלוקה. ובזה אין נראים דברי הרב ז"ל דהא קיימא לן כל היכא דפליגי אביי ורבא הלכתא כרבא לבר מיע"ל קג"ם. ועוד דאמרינן בגמרא הא דרב פפי ורב פפא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא אתמר. ופי' לא בפי' אתמר משמו דרבא אלא מכללא הוה לאתויי ההיא דבכורות דאתמר בפירוש דאין לו לבכור קודם חלוקה אלא לאו שמע מינה דההיא דהתם לגבי שבח בלחוד הוא דאתמר (הוא) דאמר רבא הכי דכשם שאין הבכור נוטל בשבח שהשביחו קודם חלוקה כך היבם. גרסינן התם בבכורות גבי האי פסקא וכולם אין נוטלין בשבח לאתויי שבחא דממילא כגון חפירה והוו שובלי שלופפי והוי תמרי ולא בראוי לאתויי אבא דאבא מסתברא דהכי פירושא דאי מרישא הוה אמינא דלא מיקרי ראוי אלא בשאר יורשים כגון שמת ראובן בחיי שמעון ויש בנים לשמעון ומתו שמעון ובניו וירתי להו בני ראובן וקאמר שחנוך שהוא בכור לראובן אינו נוטל פי שנים בנכסי שמעון מפני שבשעה שמת ראובן מורישו לא היה ראוי לירש שמעון שהרי היו לו בנים. אבל באבא דאבא כגון ראובן שמת בחיי יעקב אביו ואח"כ מת יעקב הוה אמינא שחנוך בכור ראובן יטול פי שנים עם אחיו בנכסי יעקב להכי הדר ותנא וכולן אין נוטלין בראוי לאתויי אבא דאבא.
